הטרייד המשוגע שהנחית את ג'יימס הארדן בברוקלין נטס מרעיד את עולם הכדורסל והרשתות החברתיות לא יודעות מנוח. אך לא מדובר במקרה ראשון מסוגו שסופרסטאר ו-MVP מניע את עצמו החוצה מקבוצה, ואף במספר מקרים למרות הצלחת הקבוצה. בואו נבחן את ההסטוריה.
משחר ימי הליגה, כש-90% מהשחקנים היו לבנים ורואי חשבון בזמנם הפנוי, היה זה ווילט צ'מברליין ששימש כחלוץ. לא, הוא לא הבקיע שערים בצרורות. צ'מברליין העמיד מספרים יוצאי דופן ב-NBA במדי פילדלפיה ווריורס והיה מהכוחות הדומיננטים בליגה. הוא זכה ברוקי השנה, ב-MVP שלוש שנים ברציפות בין השנים 1966 ל-1968, מלך הסלים של הליגה ואף באליפות עם פילי ב-1967.
אך ווילט לא היה שבע. במשך שנים ראה את חברו ויריבו המר ביל ראסל, זוכה באליפויות וממשיך שושלת היסטורית של הבוסטון סלטיקס גם כמאמן-שחקן. לאחר עונת 1967-1968, ביקש ווילט לעבור בטרייד ללוס אנג'לס לייקרס, שרק שמונה שנים קודם לכן עברו ממינאפוליס ולקחו עימם את חמשת שלטי האליפות איתם לדרום קליפורניה.
הלייקרס כמו גם ווילט, נכוו עמוקות מהשושלת של הסלטיקס. הרצון לעבור לל"א ברור – צ'מברליין רצה לעבור לשוק הגדול, בה יוכל להתפתח לעסקים אחרים שהם לא רק כדורסל, כמו להתרועע עם כוכבי הוליווד ולצאת עם נשות ל"א. ווילט קיבל את מבוקשו וב 9 ליולי, 1968 היה חלק מרכזי בטרייד שהעביר אותו לל"א, שם הצטרף לג'רי ווסט ואלג'ין ביילור. בנוסף, צ'מברליין קיבל צ'ק חגיגי- 250,000 דולר לעונה, סכום חסר תקדים באותם זמנים. הלייקרס זכו באליפות ב-1972 כאשר צ'מברליין זכה ב-FMVP. אפשר להסיק שהמהלך עבד לווילט מצוין, מה שמבשר ומלמד על העתיד.
לו אלסינדור, הידוע גם כקרים עבדול ג'באר היה מעריץ של ווילט צ'מברליין בצעירותו, והספיק לשחק מולו כאשר נכנס לליגה ב-1969. לא פלא שביצע מהלך דומה לשל ווילט. קרים נבחר בדראפט על ידי המילווקי באקס עם הבחירה הראשונה בדראפט. כבר בעונתיו הראשונות בליגה היה ברור שקרים הוא כח שאי אפשר להתעלם ממנו: זכייה ברוקי השנה ובעונתו השנייה זכה בMVP, מלך הסלים, FMVP ובאליפות. בעונות שלאחר מכן קרים זכה בכל תארים אפשריים כולל שני MVP ומלך הסלים ברצף (1971-72).
אך הריצה בעיר מנומנמת בוויסקונסן הגיע לסיומה. באוקטובר 1974 ביקש לעבור בטרייד לניו יורק ניקס או לוס אנג'לס לייקרס, בטענה שהערים הללו מתאימות לו יותר מבחינה תרבותית. לו אלסינדור נולד בניו יורק ולל"א רכש חיבה מיוחדת, שם זכה בכל תואר אפשרי במדי UCLA כולל שלוש שנים ברציפות באליפות המכללות (1967-1969).
ואכן, ב-1975 הוא בא על סיפוקו. הלייקרס שלחו ארבעה שחקנים אנונימיים ולא רלוונטים למילוויקי, שבתמורה שלחה את השחקן הטוב בליגה דאז,עבדול ג'באר, לעיר המלאכים. גם פה הסוף ידוע- אל קארים הצטרף מג'יק ג'ונסון ב 1980 כאשר הלייקרס בחרו אותו במקום הראשון בדראפט. עבדול ג'באר סיים את הקריירה שלו במדי הלייקרס עם 6 אליפויות ותארי MVP והכי הרבה נקודות סך הכל בהסטוריה.
המקרים של שניים מהסנטרים והשחקנים הטובים בהסטוריית הכדורסל, הם דוגמאות שמהוות קייס סטאדי לכוכבי נבא שיבואו אחריהם. מצ'ארלס בארקלי שדרש לעזוב את פילדלפיה והגיע לפיניקס שם זכה ב MVP ב 1992, ועד לקוואי לאונרד ואנטוני דיוויס שעזבו את קבוצותיהם בשנים האחרונות וזכו באליפות.
אך נראה כי לאחרונה הסיבה לבקשות הטרייד לאו דווקא קשורות לשווקים גדולים כמו בעבר. צ'מברליין גדל בפילי ולמרות שזכה עמם באליפות רצה לעזוב. קרים היה מעוניין לעזוב לניו יורק כי שם גדל והשוק היה הגדול בעולם. ממקרה בארקלי ניתן לראות שינוי באופי הבקשות. השחקנים מעוניינים לשחק בפרנצ'ייזים החכמים והמובילים, להעלות את הסיכויים לזכות בטבעת המיוחלת, בנוסף לרצון לאיחוד עם חבריהם ורדיפה אחר משהו חדש. לאורך השנים הכוח של השחקנים התחזק יותר ויותר מול הקבוצות, כאשר סיפור הארדן הגיע לשיא חסר תקדים.
הארדן פתח כאן סכר שלא ברור אם יוכל להסגר. לא רק שהגיע לעונה לא בכושר והפר הנחיות קורונה בריש גלי, אלא שגם חבריו לחדר הלבשה ביוסטון העידו על הבלגאן וחוסר המקצועיות שהפגין. נכון- הוא לא הראשון, גם קוואי עשה לפופ ולספרס את המוות, קיירי לפי דיווחים איים על הנהלת קליבלנד שיבצע ניתוח בברכו אם לא יעבור בטרייד, ורק לפני שנה וחצי אנ'תוני דיוויס ישב חצי עונה בטענה ל"פציעה" בגלל שלא רצה לשחק יותר בניו אורלינס. אך הדרך והמהירות שבה היתנהלה סאגת ג'יימס הארדן פותחת פתח לסופרסטאר הבא לכתוב תסריט ידוע מראש: תביע אכזבה מהמועדון, תעלם ותפר פרוטוקולים, תופיע לא בכושר ובחוסר מקצועיות ותקבל את מבוקשך.
מצד שני, קרו מספר מקרים שבהם הקבוצה החליטה לא להענות לבקשת הכוכב. המקרה הקלאסי ביותר הוא קובי בראיינט. בראיון ברדיו עם סטיבן א. סמית' ב 2007 הצהיר ברייאנט שהוא רוצה "לעשות את הדבר הנכון" ולעזוב את הלייקרס כאשר בראש מעייניו היו הקליפרס, הבולס והפסיטונס. גם האקים אולג'ואן לא שבע נחת ביוסטון רוקטס בתחילת שנות ה-90 על אף הקשרים העמוקים שהיו לו בטקסס (שיחק באוניברסיטת יוסטון במכללות, עימה זכה בשתי אליפויות רצופות ולאחר מכן נבחר ראשון בדראפט ליוסטון). האקים 'החלום' היה חסר מנוח לגבי איך הדברים התנהלו ברוקטס- החוזה היה נמוך לטענתו, הכיוון של הפרנצ'ייז היה בערפל, אך הדבר ששבר את גב הגמל היה שהמועדון חשב שאלז'ואן מזייף פציעה בשריר הארבע-ראשי. ב-1992 ביקש טרייד מיוסטון.
המשותף לשני המקרים הנ"ל?- המועדונים סירבו לבקשות ההעברה של הכוכבים, חיזקו את הסגלים ו-זכו בשתי אליפיות ברצף כל אחת. שני הבנים הסוררים שנשארו בבית פרשו שנים אחכ במדי קבוצתם- כאגדות.
בחזרה להווה. יוסטון החליטו לענות לבקשת המזוקן. האם הארדן יגיע לאליפות ולאושר אחר הוא רודף? האם יוסטון עשו טעות וכיצד יוכלו לפעול אחרת? ומי הכוכב הבא שיעז? על השאלות האלה רק הזמן יוכל לענות.
וביינתים, בואו נהנה מעונת ה-NBA ההזויה, המבלבלת והמרתקת בהסטוריה.
אחלה טור אורי. וילט-ביילור-צ'מברליין אולי ההשוואה הטובה ביותר כי שלושתם היו סקוררים בקנה מידה היסטורי (וכאלה גם בסטנדרטים של היום) כשהתחברו, שם זה נגמר באליפות רק אחרי שביילור פרש. מעניין לראות איך זה יסתיים השנה.
ממש לא השוואה טובה. ווילט כבר לא היה סקורר בשלב הזה של הקריירה. בפועל חוץ מהעונה הראשונה הם גם לא ממש הצליחו לשחק יחד.
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=741987489760743&id=165626754063489&anchor_composer=false
ראיתי, אפילו קידמתי שם את אחד מפרוייקטי הצד שלי. תודה
תודה רועי!
אתה צודק, אך ההתאמה בטריו של הנטס הקיימים לא ברורה לעומת הטריו ההוא של הלייקרס, במיוחד בגלל החפיפה ביכולות של קיירי והארדן (והוחסר הגנה). הולך להיות מעניין
שמח שהדגשת שזה לא חייב להיגמר ככה ויש גם מקרים הפוכים. אפשר לציין (למרות שזה באופן עקרוני שונה אבל מבחינה פרקטית זהה) גם את ריק בארי שבחר לשבת שנה בחוץ.
רק דבר אחד כי ה'מיתוס' הזה תופס תאוצה. דיוויס לא ישב בחוץ כדי שיעבירו אותו – להיפך הפליקנס הושיבו אותו כדי שלא יפצע וערך הטרייד שלו ירד.
קובי לא באמת רצה לעבור זה היה סתם להפעיל לחץ.
אתם צריכים המציאות בכל מקום היא שלא ניתן להחזיק מישהו בכוח בטח לא סופרסטארים כאלה שיש להם הכל. זה היה טפשי מלתחילה לא לשחרר אותו ישר תמורת תמורה הרבה יותר גבוהה ממה שהם קיבלו היום.
היה ברור שבשנייה שכוכב אומר אני רוצה לעבור לניקס הוא יעבור לניקס או שיהיה מצב של לוס לוס כמו שעשה פופ כי היום הספרס עם אינגראהם למשל יכלו להיות יותר טובים וזה גם היה שהיה רק שנה אחת לסיום החוזה.
כי ששחקן בוחר קבוצה זה אומר שלכל האחרות הוא יגיד אני חא מעוניין לשחק אצלכם. מי הטמבל שיקח שחקן שלא רוצה לשחק אצלו? אין כזה.
כמובן אם הצליחו לשכנע את השחקן כן להגיע אליהם כמו שטורנטו עשו לקאווי זה בסדר. הם ידעו שהדיל הוא לקאווי לשנה בו יתן את הכל ואז יקוו שהוא ישתכנע להישאר למרות שידוע שהוא כנראה ילך.
אם הארדן למשל היה אומר לקבוצות אחרות שהוא יתן הכל בשנתיים שיש לו לחוזה כל הליגה הייתה רודפת אחריו אבל הוא הבהיר אני רוצה רק נטס או פילי זהו.
כל השאר היה ידוע שזה חרטא עם יאניס הוא לא ישחק בחיים רק יתן לו בראש.
פליקנס? מה יש לו לעשות שם? שום סיכוי.
אגב החוזה של הארדן הוא מצויין לנטס כי אחרי שנתיים לא חייבים להתחייב לו ואז הוא יהיה גם אחרי השיא.
הכוח הוא תמיד אך ורק אצל הכוכב בשנייה שהוא מחליט על איזה קבוצה חהצטרף אין באמת דרך למנוע את זה אלא רק לספסל אותו אצלך ואז גם אתה מפסיד אז זה לא באמת שווה
מצוין.
התנהלות דוחה ולא מקצוענית של רב-הנוכלים, כצפוי.
יוסטון נתנו לו הכל, חוזה מקס, יד חופשית על המגרש לעשות כרצונו, החליפו מאמן שלא רצה, בנו קבוצות שלמות סביבו, הביאו את פול, ואז החליפו את פול לפי רצונו.
ואז הוא מחליט שלא בא לו יותר ובאמצע חוזה, עם קבוצה לא רעה סביבו, עושה הכל כדי לפגוע בקבוצה רק כדי לכפות טרייד – לא מגיע, מפר נהלים, משמין, לא מתאמץ, ומשדר זלזול מוחלט בחבריו לקבוצה.
המינימום שיכל לעשות זה לבקש טרייד ולהמשיך לשחק כמקצוען (שעל זה הוא מקבל עשרות מיליונים) עד שיימצא הטרייד הנכון, או לשבת בחוץ עד שזה יקרה ולא לקבל שכר.
מצב כמו שקרה – אסור שיקרה ויש למצוא לכך פיתרון.
תודה טמיר 🙂
במאה ה21 הייתה דוגמא נוספת לכוכב שזרק ככה על קבוצתו בתחילת העונה בגלל שרצה לעבור- ווינס קארטר ב2004. ווינס כל כך רצה לעזוב שהוא פשוט הפסיק לשחק ב20 המשחקים הראושנים עד שקיבל את מבוקשו ועבר בטרייד גם הוא לניו ג'רזי נטס. ההבדל המרכזי פה נובע משני דברים- הארדן הוא MVP לעומת ווינס שהיה בשיאו אולסטאר טוב מאוד והקטע של המדיה החברתית ב2021 שלא משאירה מקום לספקות- רואים הכל על המגרש ומחוצה לו.
+1 אני אלרגי לשחקני ״פוזה״ חסרי האופי האלה
+1
אם היה לפחות ממשיך לשחק כרגיל, אין מצב שיוסטון היו מתבזים ככה מול הלייקרס. ובשיא חוצפתו עוד דיבר בסוף המשחק האחרון על כך ש״אנחנו פשוט לא טובים מספיק״. זה פשוט הארדן שהיה לא טוב מספיק, אבל בעצם עלייתו על הפרקט הוא קיבל את המושכות, שהובילו כאמור לשום דבר. מקווה שלפחות בנטס יחזור לשחק בחשק.. ואם לא – זאת כבר לא בעיה שלנו לפחות.
תודה רבה.
אולי הארדן לא היה מושלם, אבל אני ממש יכול להבין אותו. ובפועל זה טוב גם למועדון שהוא נמצא שם, הוא נתן ליוסטון תקופה נהדרת, לא ויתר, ונכנע לקבוצה הענקית של דוראנט והווריוס.
הוא בשיא, ואחרי הכשלון עם ראס הוא הבין שהוא צריך לחפש מקום אחר.
אז הוא ביקש טרייד, והפעיל קצת לחץ. מה רע? (בוגי התלונן על היחס שהוא הפגין לחבריו לקבוצה, אבל שלא יקחו את זה אישית).
אני איצו לגמרי, במיוחד היחס החד צדדי שנותנים לזה, קבוצות יכולות לזרוק שחקן כמו כלום, אז לפחות שאם יש שחקן עם כח שיעשה אותו דבר לקבוצה.
יש חוזה – זה לא מקצועני.
תודה חבר.
אני מסכים איתך באיזשהו מקום- מי אנחנו שנגיד לבן אדם איה האושר והעושר שלו נמצא?
אך הבעייה פה כפי שציינתי היא בדרך שהוא בחר לעשות אותה.
ההגדרה שלך ל״הפעיל קצת לחץ״ כנראה קצת שונה משלי. כמו שגילרי כתב בעדינות, יש חוזה = תמלא אותו. אני לקבוצה שלי לא הייתי לוקח שחקן חסר ספורטיביות כמו הארדן
הכיוון ברור. אנחנו כבר במצב בו לרבים מהאוהדים (ככל שצעירים יותר)- הקבוצה חשובה פחות מהשחקנים. מותג השחקן ימשיך לעלות בערכו עם הנסיקה של האינבידואליזם ברשתות החברתיות. לא רחוק היום בו הקבוצות יהיו רק תפאורה להאדרת מותג הכוכבים.
נ. ב. התחזית לגבי השילוש הקדוש בברוקלין – 0 אליפויות.
בהצלחה למנחשים.
צהריים טובים לכולם
סליחה שאני מתערב,התחייבתי לשתוק אבל הפוסט הזה כל כך מעולה שאני מרשה לעצמי .
1.יש 2 צדדים למטבע . מצד אחד,אין ספק שהארדן התנהג בצורה מגעילה ולא מקצוענית , במיוחד כלפי חבריו לקבוצה שלא עשו לא כל רע . מצד שני , ההנהלה התנהגה בצורה מגעילה ולא כיבדה מסורת שהולכת 50 שנה אחורה ויש מצב שהם גרמו לכל הברוך הזה . ברגע שראס קיבל את מבוקשו בלי שינידו עפעף הם היו צריכים לתת להארדן אותו יחס אחרי שהוא נתן את הכל לקבוצה הזו במשך 8 שנים ולא להתנהג אליו כאל נדלן . יחס גורר יחס .
2.מקס קלרמן הזכיר את זה אתמול אז אני גם אזכיר טרייד ענק שקרה בשנותי הראשונות כאוהד נבא .
הכוכב הגדול של בולטימור בולטס ארל the pearl מונרו , שהיה אחד משני הרכזים הטובים בליגה ביקש וקיבל טרייד ..
העבירו אותו לניקס שהיה לה את הרכז השני מאותם שניים וולט קלייד פרייז'ר ( מפרשן עד היום )
אני זוכר שהיה על זה דיווח קטן בידיעות עם שאלת המחץ : האם המפעל שמייצר את הכדורים יוכל ליצר מספיק כדורים בשביל השניים האלו ?
אם התוצאה של עסקת הארדן תדמה לעסקת ארל דה פרל , אני אהיה הראשון לשמוח . מה שבטוח , שאחרי 50 שנה , שומעים בדיוק אותן טענות . אחרי הרבה מחשבה , הגעתי למסקנה שזה דבר טוב מבחינתי .
אגב , הכינוי השני שלו היה בלק ג'זוס , הוא היה כל כך מבריק שהיו מראים הילייטס שלו בזמן שלא הראו שום דבר אחר מהנבא בארץ , והנושא היה כמעט בלתי מוכר לקהל הרחב .
תודה רבה אורי, פוסט מצוין ורלבנטי מאד.
.
הנתונים, בשני העשורים האחרונים, מצביעים על העדפה מוחלטת של הכוכבים לשווקים גדולים – כל מי שעזב מועדון כסופרסטאר העדיף קבוצה משוק גדול, למעט כריס פול שהצטרף ליוסטון. גם מי שהוטרד לקבוצה שאינה משוק גדול לא נשאר שם בדרך כלל אלא עובר לשוק גדול בהזדמנות הראשונה (קוואי, קיירי).
אני זוכר טוב-טוב את המקרים שאורי מתאר. אני זוכר אפילו את הרגשות שהרגשתי _ או שמחה או…שמחה לאיד…
לא יודע עד כמה אהיה צודק בעוד שנה מעכשיו, אבל יש לי תחושה חזקה מאוד שהטרייד הזה יתברר ככושל עבור כל הצדדים, או לפחות כלא מוצלח כפי שחשבו. לקייר והארדן יש אגואים לא קטנים בכלל, והארדן לא בדיוק מת על רכזים מובילי כדור (פול, ראסל), וגם דוראנט לא בדיוק מוכן להפוך לשחקן של מתחת ל13-15 זריקות למשחק. יוסטון לדעתי הולכים להיות קבוצת סיבוב שני קבועה בשנים הקרובות, אינדיאנה איבדה שחקן שהיה משמעותי במה שהשיגה וקיבלה שחקן פחות טוב בתמורה, וקליבלנד אמנם עשו אפגרייד על מה שהיה להם לפני הטרייד, אבל הוא לא עד כדי כך משמעותי.
הערה לגבי אנטוני דייויס – בדקתי קצת על הנושא בגלל הערה של גילרי. AD הודיע באמצע העונה, בעיתונות, שהוא רוצה לעזוב. מהלך נבזי לחלוטין… זה לא כמו דוראנט או ג'יימס שמודיעים בסוף העונה שנמאס להם.
הפליקנס הושיבו אותו על הספסל וצמצמו את דקות המשחק שלו כמה שהם יכלו כדי לא לפגוע בערך הטרייד. זכרתי שהוא גם האריך פציעות והיה בקטע של לנוח באותה עונה בדיוק כמו שהפליקנס רצו שהוא לא יישחק עד הטרייד, אבל דווקא על זה מצאתי קצת פחות כתבות.
*
הבחור הצליח להתחמק יפה מביקורת. השם הגדול היחיד שראיתי שביקר אותו בבוטות יחסית אגב – היה ג'אבר. בעיני הגיע לו לחטוף הרבה יותר אש…
*
זה מחיפוש של רבע שעה בזמנו… אולי פספסתי כמה דברים.
זה בהחלט היה מלוכלך אבל הוא לא זייף פציעה.
אגב גם להגיד באמצע עונה שאתה רוצה טרייד זה לגיטימי – להוציא את זה החוצה הרבה פחות.
כן. הבעיה היא לגמרי הלהוציא את זה החוצה. דפק אותם בצורה עצבנית.
קראתי איפשהו שהוא משך פציעות… פחות מצאתי את זה בהמשך.
הוא עדיין שחקן ענק (חשוב לציין)
בס"ד
בתור אוהד יוסטון, אני מודה לו על השנים הנפלאות שהוא תרם.
חבל שהסיום היה בצורה לא מכובדת.
ברוקלין, אולי אליפות אחת, לא רואה יותר מזה.